השתתפתי פעם בניחום אבלים. לצערנו קורה.

ישבו שם בנותיה של הנפטרת ודיברו בשבחה, סיפרו על גודל מעלותיה.

אחת מהמאזינות- מנחמות הפטירה, "אני ממש אפס לעומתה"

גם את נפגשת לפעמים עם התחושה הזו?

תחושת אפסיות, או נדייק יותר- נחיתות כזו שפוגשת אותך ליד מישהי שעושה ומספיקה ומצליחה ועובדת (גם על עצמה), ויודעת להתמודד עם אתגרים………..

ואת "מספידה" אותה בליבך ואומרת לעצמך "כמה קטנה אני לידה"

קורה לך שאת מרגישה קטנה ליד חברה או אחותך הקטנה שאולי התחתנה וכבר אמא לשניים או יותר, ואת פוגשת אותה במרוץ של אישה, אמא, אחות, גיסה, עובדת, לומדת…..

ואת, מה את כבר מספיקה ועושה???

קורה לך שאת פוגשת את עצמך מכווצת ליד  איזו חברה לצוות או שכנה שתמיד, אבל תמיד מאורגנת ומגיעה לכל מקום בזמן, ולא שוכחת שום דבר ואף אחת.

ולמען ה', למה אני לא???

ומאידך, תחשבי לרגע, היכן המקום/מות שם את מרגישה את מלוא הנוכחות שלך, ובגדול?  (גם אם במחילה ממך, את מידה 34)

אם כן מהו הערך האמיתי שלך? היכן וכיצד הוא נמדד?

דוגמא מצחיקה ממני.

שמתי לב שאחרי הלידה האחרונה שלי, לפני כחודשיים וחצי- כבר סיפרתי לך, נותרו לי כמה קילוגרמים יפים למזכרת שלא נפרדים ממני בקלות כמו פעם. (אומרים שככה זה בלידות מתקדמות, ומאחלת גם לך מהר מהר)

והמענין הוא שליד מישהי מדגם דחליל אני ממש מתכווצת ומרגישה קטנה (הלוואי במציאות…) וקולות שלוחשים לי: תאכלי בריא, תתעמלי, תעשי כושר, תישני טוב, תראי אותה!!!

וליד מישהי גדולת מימדים אני חשה גדולה (כלומר קטנה), שומרת על הבריאות ונראית ממש טוב.

אז מה אני, רזה או שמנה????

כתשובה לכך, אני נזכרת עכשיו תוך כדי הדף והעט (ליתר דיוק- המסך והמקלדת), באפיזודה מצחיקה בבר מצוה שהשתתפתי. אחת הדודות נתנה לאחד הילדים 2 עדשים. כתגובה לכך התאספה קבוצת אחיינים, (חלקם לא ממש ביולוגיים, אבל בסדר) וכולם כמובן הביעו את משאלתם לזכות גם כן בעיגולי השוקולד הצבעוניים.

הדודה הגדילה לעשות וביקשה מהם לעמוד בתור ופנתה לראשון "כמה מגיע לך"? "שתים" לחש וקיבל.

פנתה לשני: "ולך כמה מגיע?"  "נראה לי 4" ענה וקיבל.

השלישי שהבין את הענין, אמר עוד לפני שנשאל. "לי, לי מגיע הכל"

והילדון ההוא, כולה בן 9, לימד אותי לקח עצום.

וזה מופיע אף בפרשתנו, פר' שלח בענין המרגלים נאמר.

"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"

מה פשר המילים "ונהי בעינינו…" למי ולמה זה משנה?

ע"פ דברי רש"י: "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרם כאנשים"

ומדייק החת"ס שהם שמעו את המרגלים מכנים אותם חגבים, אבל בחרו לומר "נמלים", כלומר קטנים יותר.

ואם נשים לב מייד אח"כ געה העם בבכי. לא אחרי התיאורים על עם חזק, או על ארץ אוכלת יושביה או פירות משונים וכו'

רק לאחר המילים האלו געה העם בבכי.

כלומר זה שהעם חזק וערים בצורות וכו' עדין ה' איתנו ואנחנו נצליח וננצח. אבל כל עוד אנחנו מרגישים קטנים לעומתם, כך גם הם יראו אותנו, ואז בעצם אין לנו סיכוי.

אז מי באמת קובע את הערך?

מי קובע את ערכה של שרשרת זהב או שעון או המכשיר הנייד שלך?

כמובן, היצרן.

ומיהו היצרן שלך???

ושאלה נוספת לחידוד.

האם יש מציאות של בעל עסק/ מפעל שמעסיק עובדים בטעות? וודאי שלא.

הייתכן שמנהל חשבונות יתפעל ממנהל השיווק וישאל את עצמו, "למה הוא יצירתי כ"כ ואני לא?"

"למה הוא מצליח לפרסם את העסק ואני לא?"

ויותר מכך, הייתכן שהמאבטח יאמר "אני מרגיש אפס לעומת פורק הסחורה, מה אני כבר עושה?"

שניהם נכנסים דרך אותו שער ומחתימים יחד כרטיס. ועדין התפקיד שונה בתכלית.

אבוי לאותו מנה"ח אם ינסה לשכפל את תפקידו של מנהל השיווק.

ואת, עצם קיומך בעולם כאן מעיד על הערך המוחלט שלך בעיני היצרן- הקב"ה בכבודו.

את לא נמצאת כאן בטעות, ואינך 'עוד מישהי'. התפקיד שלך בלעדי רק לך, גם אם כולם אומרים מודה אני מתפללים ומברכים ושומרים שבת ומכבדים הורים….

עדין יש תפקיד שהוא רק שלך, עם כלים שניתנו רק לך.

נחזור לאותה אישה בניחום אבלים, שהרגישה אפסית, ענתה לה מישהי חכמה כתגובה.

"הנפטרת היתה אישה גדולה, אבל את, לא לעומתה. את רק לעומת עצמך, וגדולה!"

הפסיקי לערוך השוואות. את לא יותר מ- ולא פחות מ- . את עצמך!!

אמרי למישהי/ על מישהי "למה את / היא כזו מסודרת ואני לא?"

זכרי!

ערכך אינו תלוי באף אדם, אפי' לא בך, אלא רק בידי רבש"ע שברא אותך, רק הוא מכיר בערכך האמיתי.

תפקחי עיניים, תחפשי ותגלי את הערך שקיים בך בכל מקרה.

מרגישה עוד קטנה?

רוצה שנדבר על זה?

השאירי כאן פרטים

היי,

ועל הדרך אגלה לך אם אני שמנה או רזה…

וכמו תמיד

קוראת כל מילה שתכתבי לי

ומשתדלת להגיב באופן אישי

או כאן במסגרת המדור